אמא

אני משכיבה אותה, כבר מאוחר עוד מעט עשר בלילה,

היא רק בכיתה ו', ללא ספק זמן לישון, מחר יום לימודים,

והיא מבקשת שאשכב לידה.

"בואי אמא אני עושה לך מקום".

המיטה שלה קטנה לשתינו, אני שוכבת על הצד, והיא מחבקת אותי "כפיות"…

ולפתע אני מבינה, בהבזק של שניה, שהיא מחבקת אותי,

עם ידיים גדולות-קטנות, ואני אמא שלה, אמא שלה עם כל המשמעויות,

אני זו שצריכה להעניק לה את החיבוק שמשרה ביטחון את תחושת השייכות,

והיוצרות מתהפכות- היא זו ,שעושה את זה לי.

ואני צוללת במחשבות- אני, שמרגישה עוד ילדה, חסרת ביטחון ומלאה בפחדים,

אני אמא שלה, אמא של שלושה גוזלים קטנים.

האם היא רואה בי את מה שאני ראיתי כל חיי באמא שלי?

האם היא רואה בי את כל מה שאני רואה באימי?

האם היא רואה בי את כל מה שאני רואה באימי?

גיל 74, היא תיכף בת 74,

כל חיי היא היתה לי משענת יציבה, תמיד ידעתי שהיא שם בשבילי, במלוא מובן המילה,

בשבילי.

אמנם, לא תמיד היא אמרה שהיא גאה בי,

אבל תמיד ידעתי זאת.

בעיקר, מאחרים להם היתה ועדין אומרת זאת.

בת ארבעה חודשים בידיים של אמא

בת ארבעה חודשים בידיים של אמא

שנת 1979, זה עתה חזרנו משליחות של שנתיים במרסיי שבצרפת,

אל הקיבוץ  אל לתוך הלינה המשותפת.

אני רק בת חמש, משלימה את אוצר המילים בעברית עם המון מילים בצרפתית,

תוהה על העובדה שאוכלים במשותף וישנים במשותף,

ומלאה בפחדים, המון המון פחדים.

והיא ישנה לצידי חודשים שלמים, ישנה לצידי בבית הילדים,

היא השומרת לילה הקבועה של "גן-שיבולים", לא עוזבת אותי,

מקנה לי לאט לאט את הביטחון שכל-כך עורער.

בשליחות בצרפת 1978

בשליחות בצרפת 1978

ולאורך הטיפולים הפסיכולוגים הרבים שעברתי,

למדתי להבין שאמא היא ה"מטען הרגשי שלי" שמרגיע,

היא זו שמכילה ויודעת תמיד לומר את המילה הנכונה,

בכל שלב ושלב בסבלנות ואהבה אינסופית.

1980 עם סמדר והדס אחיותי

1980 עם סמדר והדס אחיותי

והחיים נמשכו וגדלתי ובגרתי,

עזבתי את הקיבוץ אל מחוזות רחוקים ונידחים..

אבל בכל יום, לפחות פעמיים, אני מתקשרת לשיחה עם אמא,

שיחת חולין,

על הא ודא

ולאט לאט גם שיחה שמקשיבה, מייעצת,

מביעה עמדה ואפילו מעירה.

בחתונה שלי

בחתונה שלי 2004

ואז באה המחלה (תמיד בכל הפוסטים שלי היא באה בסוף, או באמצע),

ואמא שלי שהיא אופטימית בלתי נלאית,

ניסתה בכל כוחה, גם הפעם, לראות את הכל בחיוב ולהאמין

שאנחנו ננצח.

ובשנים האחרונות אני רואה איך הקושי והעצב "נפלו" עליה.

והיא שם בשבילי, כל הזמן בשבילי,

בעיקר בשביל שירה, יובל וגלעד,

אבל קשה לה ועצוב לה,

וגם לי, מאוד.

עם שירה ויובל

עם שירה ויובל

אבל אנחנו ממשיכים, כי זה מה שאמא למדה ולימדה אותנו:

קשה, אבל ממשיכים,

רק שהפעם לא בטוח שננצח.

ואני, אני כל-כך רציתי להעניק לה זקנה אחרת, זקנה שלמה ומאושרת

ממני מזוהר ומהנכדים,

אבל לצערי אכזבתי, או יותר נכון החיים אכזבו.

מצלמת ומצלמת - המתעדת המשפחתית

מצלמת ומצלמת – המתעדת המשפחתית

ביום הולדתך אמא,

אני רוצה להגיד לך שאין כמוך!!!

את ואבא יקרים לי מכל,

בעול היום יום ובקושי החיים, אני נעדרת לא פעם,

נעדרת מהמקומות שבת צריכה להיות, להורים מתבגרים.

וזה קשה לי ועצוב לי,

אבל זו מציאות חיינו.

ובכל הכאוס הזה-

אני רוצה לאחל לך ולכולנו

המון רגעים קטנים של טוב ורוגע,

כי זה מה שאנחנו צריכים.

 

אהבתם? עלו בכם מחשבות? אשמח מאוד מאוד לשמוע מכם,

ועוד הרבה יותר מזה.

ימים טובים ושקטים לכם,

רותם

 

תגובות פייסבוק

תגובות

4 מחשבות על “אמא

  1. אנחנו לא מכירות אבל יש לנו הרבה במשותף ואני כל פעם מתרגשת ובוכה ממך ויש לנו גם חברות משותפות. אז אם פעם ניפגש יש לי הרבה מה לומר לך וגם לחבק ולחזק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *