התקף חרדה

הפוסט הזה הוא פוסט אישי (לא שקודמיו היו על איכות הסביבה ומצב כדור הארץ),

אבל הפוסט הזה נוגע בנימים החשופים, בתופעות הלוואי של חיי.

אמנם כבר יש בנינו הכרות,

(מן קשר חד צדדי כזה, שבעיקר אני מדברת),

אבל הפוסט הפעם ,מרגיש לי חשוף.

ולמרות זאת החלטתי, באומץ, בישירות או אולי פשוט, מתוך המקום שיודע שהרבה מאיתנו סובלים

ופשוט ממעטים לשתף, לדבר.

unnamed (3)

http://studioview.tumblr.com/post/79965582850/lighthouse-wave-porthcawl-by-wentloog-on

 

מפגש ראשון "מכה מתחת לחגורה"

נסיעת בוקר עם שני הקטנים, בדרך לקיבוץ.

מאמצע הדרך מרגישה מחנק ונימולים ברגליים.

הלחץ גובר, אני מתחילה להריץ מחשבות בראש שמשהו אצלי לא בסדר גופנית,

שהולך לקרות לי משהו רע.

אני נבהלת עוד יותר מהמחשבה שהילדים לצידי ועדים לכך.

אני ממשיכה לנהוג, רק לתפקד, להגיע "לחוף מבטחים".

עם ההגעה לקיבוץ הנשימה הופכת להיות יותר וכבדה, וכבר

חצי פנים משתתקות.

אני מורידה את הילדים מהאוטו,

כל צעד מרגיש כמו הצעד שלפני איבוד הכרה.

בכוחותיי האחרונים נכנסת לחדר- האוכל ורואה את אימי.

היא מבינה הכל, גם בלי לדבר.

מושיבה ומרגיעה אותי-

הולכת להביא לי דייסה וקפה,

זה רק התקף חרדה!!

unnamed

http://www.mrkate.com/

אני אדם חרד ודואג, כך הייתי פעם וכך גם אהיה, כנראה, לנצח.

עם זאת, מעולם לא סבלתי מהתקפי חרדה.

אני יודעת ולא מתכחשת לכך שעל גבי נישא משקל כבד מנשוא,

כך שאם אני עוצרת לרגע וחושבת על חיי מהצד, אני מרגישה שאני קרובה לשיגעון.

אני גם מרגישה ומאמינה שגוף ונפש אחד הם, ועם חיים מורכבים, שלא נאמר מוטרפים כשלי,

זה צפוי לצאת איפשהו, לבוא לידי ביטוי.

ובכל זאת, הפעם הראשונה של המפגש והתחושה עם התקף החרדה -היתה עבורי  "מכה מתחת לחגורה".

 

unnamed (7)

cherokeebillie.wordpress.com

מפגש שני -מי יינצח הפעם??

בוקר נוסף, שוב באוטו, שוב עם הילדים (מסתבר, שהתקף חרדה "אוהב" לתפוס אותך במקום הכי פחות נוח, שהכי פחות אפשר לברוח ממנו),

אותם הסימפטומים,

אני כבר מזהה,

יודעת לומר לעצמי שזה כנראה חרדה,

אבל מצד שני גם מתמלאת חשש שאולי בגוף שלי מתחוללת מחלה נוראית.

לא מבזבזת זמן, פותחת חלון מכניסה אויר,

מתקשרת לאמא ומבקשת ממנה לדבר איתי,

פשוט לדבר, על הא ודא- לשמור אותי, לשמור עלי.

גם הפעם לא נכנעת, הגעתי עד לקיבוץ.

אמא מחכה לי, לוקחת את קטני לגן,

ואני מוטלת על הספה בסלון בייתם, מנוצחת, מובסת.

עוד מספר דקות וההתקף מתחיל לעבור-

הגוף מרוקן, ללא טיפת כוח או אנרגיה, סופת טורנדו עברה בתוכי,

הרצון היחידי זה לבכות או להקיא.

מותשת, נוסעת הביתה, אל המקלחת, אל הדמעות, אל המיטה.

unnamed (4)

http://elitedaily.com/

כשהסערה, חולפת,

יודעת לא יודעת, שצריכה לעשות עם זה משהו.

מודעת אך גם מרגישה את הפחד שמתחיל להיבנות סביב הכניסה לאוטו בבוקר עם הילדים

(אנשי המקצוע הטיפוליים יקראו לזה – "החרדה מפני החרדה").

קובעת תור לרופא– מבקשת בדיקות דם ואישור לכך שזו הנפש שגועשת,

ולא הגוף שבוגד.

ומדברת על זה, פשוט מדברת..

עם חברות, עם אמא ואחות, ופתאם מגלה שזה לא רק שלי,

שיש סביבי עוד כמוני- שחוו וחווים התקף חרדה !!!

מתייעצת עם הפסיכולוגית שלי ופשוט לומדת ליצור בתוכי, עם עצמי, מן דיבור פנימי, כשזה מתחיל:

"את עכשיו נכנסת לסרט בגלל טריגר קטן שהיה בסביבה,

זה סרט שאת מכניסה את עצמך לתוכו, את יכולה לעצור את זה, זה רק סרט רע ועוד מעט זה יעבור,

unnamed

https://www.etsy.com/listing/110438704/simila

התחושות לא נוחות ומלחיצות, אבל את כבר מכירה ויודעת, זה רק התקף וזה עובר"

והימים עוברים וכמו שמתרגלים לכל דבר (וזה מניסיון),

אז גם  מתרגלים לחיות עם התקפי חרדה.

אני כבר יודעת לזהות מתי הם כמעט משתלטים ולאיזה רגע של חולשה הם מחכים כדי לפרוץ.

כשאנחנו בתקופה אקוטית עם זוהר, של משבר כזה או אחר, אני אסופה ומתפקדת ללא חת,

אבל כשהכל נגמר ויש "צפירת הרגעה", מבלי לתכנן במודע, אז אני מרשה לעצמי להתפרק.

אני חייה ליד החרדה ומתפקדת, כל הזמן מתפקדת.

כמו בחיים, גם כאן, התיפקוד הוא "חבל ההצלה" שלי.

התקפי החרדה- הם ללא ספק "תופעת לוואי" שלמדתי לקבל אל תוך חיי,

כמו הקומקום אשר מוציא את הלחץ בשריקה ואדים ובכך לא מתפוצץ,

כך גם גופי מנתב את הקושי, הפחד והתסכול החוצה, באופן הזה.

unnamed (5)

http://armchairoxfordscholar.tumblr.com/

אז זהו ,עד כאן, לפחות להפעם-

דיברתי על זה!!! מקווה שגם עכשיו זה ירגיש לי נכון שדיברתי את זה.

התלבטתי אם כן או לא, ועשיתי את זה.

ואתם? מה איתכם? מה הרגשתם או חשבתם? (מקווה שלא חשבתם שאני  לא נורמלית- זה הכי הפחיד אותי, גם בגיל 40).

אשמח מאוד לשיתופים ותגובות, להדהוד שלכם שכל-כך מחזק.

תגובות פייסבוק

תגובות

16 מחשבות על “התקף חרדה

  1. רותם,
    איזה אותנטיות יש לחוויות שלך הכתובות במילים, כאילו נבחרו בקפידה אחץ אחת.
    אני נהנית לקרוא את המילים שאת כותבת, את כותבת מדהים ואני תמיד מרגישה ברת מזל שאת משתפת… לרגע לא חשבתי שאת לא נורמאלית, ההפך.. אני פשוט מעריצה את הכוחות שלך , את התפקוד והאיתנות, כפי שכתבת בתקופות אקוטיות…
    ובאמת, כשהאדרנלין יורד (אי אפשר תמיד להיות בטירוף, יש גם רגיעה) אז הגוף שלנו נחלש ואיתו גם המערכת החיסונית ותופעותיה….
    אני חושבת שאת פועלת נכון, בעיקר בדרך הדיבור והשיתוף.. אולי שווה להתחזק בדרכים טבעיות כמו באמצעות תזונה ובהליכות קצרות כשמתאפשר, פשוט לנשום טוב.
    שוב תודה על ההזדמנות לקרוא,
    שולחת לך חיבוק חם- מרגישה קרובה אליך במערכת היחסים שלנו דרך המסך… נעמה מושכל פרוצ'נסקי,אשתו של דיויד ששרת עם זכ ביבא 509 (שם שירותי גם אני תחתיו) ובקריה..

  2. לא פעם כותבת לך שאת גיבורת על ועכשיו מרגישה את זה עוד יותר. בכוח היומיומי בתפקוד המתחייב אל מול ובתוך המציאות שנחתה וגדלה סביבך בחמש השנים האחרונות ולא פחות בכנות האמיצה ומעוררת ההשראה, לקפוץ למים ולהביא את עצמך כמו שאת, גם עם הסדקים הטבעיים והכאילו פחות פוטוגניים, שהם בעצם הכי יפים, אנושיים ומשמעותיים שיש. את מדהימה!!!! שולחת חיבוק עוטף ומלטף ♥♥♥

  3. רותם יקרה. יקרה ואמיצה מאוד.
    מזדהה כמעט עם כל מילה שכתבת. לומדת בעצמי כל פעם מחדש לקבל את ההתקף הזה ובעיקר- כמו שכתוב באחת התמונות ששמת פה- לא להאמין לכל המחשבות שלי.
    תודה לך על הכתיבה, השיתוף, החשיפה.
    את נותנת כח טוב להמשיך!
    חיבוק גדול.

  4. אני כל כך מבינה ומזדהה איתך… אני גם מדברת ומשתפת את הסובבים והם מעודדים ומהנהנים אבל אני יודעת שהם לא באמת מבינים. הם חושבים שזה רק פחד וזה לא! הקו הדק הזה שהפחד הופך לחרדה…אני אחרי סופשבוע לא פשוט ופתאום קוראת את הפוסט שלך, אחרי שאתמול סיימתי במיון + אמבולנס + באמצע הקיבוץ כי הייתי משוכנעת שאני מתה עוד רגע 😁 אני מוסרת לך חיבוק גדול ושתדעי שעוד מישהי מרגישה קצת ממך 😘

  5. טבעי ונורמלי אך מצאתי שמה שמשפר את המצב ומתעל דברים החוצה בצורה שפויה יותר מהתקפי חרדה זה הליכות. פעמיים עד 3 בשבוע למשך שעה מינימום. הגוף מקבל זרימה חיונית העיניים והמח את הנוף של דרכך אך הכי חשוב תנועה. זה הפחית לי את ההתקפים לאפס. וגם 5 דקות ישיבה שקטה בעיניים עצומות כל יום (או בכל זמן שמרגישים עומס ישיבה שקטה כזו עושה ריסטארט) כל תשומת הלב היא לנשימה ולגוף בלבד. גם אם ע6לה מחשבה לתת לה להיות ולהחזיר עצמך לסרוק את הגוף מלמעלה למטה ולראות איזה חלק בגוף מחזיק את עצמו או מכווץ או כואב או כל דבר שזה לא רפוי , להתעכב כמה שניות בנשימה אליו ולסיים 5 דקות. אין לי הסבר במילים אבל זה עובד. אם עושים את זה קבוע הגוף פשוט נמצא במצב של בטחון עם הנפש. זה נבנה תוך כמה חודשים בודדים.

  6. רותם יקרה,
    כרגיל ריגשת באמת שלך ובשיתוף.
    כמו שכתבת התקפי החרדה הם הוצאת קיטור, פרויד תבע את המונח "ניקוי ארובות", הנפש חייבת לשחרר לחצים ואם זה לא קורה הגוף עושה זאת בצורת סימפטום. זהו בדיוק התקף חרדה ואני חושבת שאת צריכה לחבק אותם באהבה כשהם מגיעים, אחרי שהסערה שוכחת, כי בעינה את במוד של טייס אוטומטי והתקפי החרדה שבאים אחרי, מאפשרים לך לשהות במה שעברת, להתנקות ולאגור כוחות לסערה הבאה.
    הנפילה על הספה, המקלחת הטובה, הבכי והשינה הם המפלטים עבורך, שמאפשרים לך קצת שקט ושלווה בין כל הרגעים העמוסים מבחינה פיזית ונפשית. כמה טוב שיש אותם?! תארי לך שגם הם לא היו…
    אני מחבקת אותך מכל הלב על האומץ שלך ועל הכוחות האינסופיים, את גיבורת על- מיוחדת במינה.
    באהבה,
    תמי

  7. כן, גם אני הייתי תמיד טיפוס אחראי וכשנולדו הילדים הפכתי לחרדתית וגם התקפי חרדה שלא הכרתי לפני כן התחילו. הכל בגלל שהפכתי לאמא. יאוש! איך שמנו רגל לעצמנו. בכל אופן, את לא לבד וטוב שסוף סוף נשים מדברות על זה והעולם מקבל את האפשרות שהאשה לא "סתם היסטרית" אלא אכן יש בעיה. ואגב פתיחת החלון בשביל אויר – כשאני עם התקף חרדה אני גם פותחת את החזיה כי פתאום קשה לי לנשום.

  8. Wellcome to the club!
    אולי זה לא מעודד, אבל זה מועדון של אנשים אינטיליגנטים. עובדה.
    חייתי הרבה זמן עם התקפי חרדה ועם הפחד מהם ( בין היתר בתקופה שגרנו יחד בעובדה – שמת לב????), ועכשיו אני די משוחחרת מהם, כי זה כמו עם גמגום: אתה יכול להיפרד ממנו רק כשאתה מאמץ אותו.
    ועכשיו אני ממש חייבת לפגוש אותך.
    אוהבת מאד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *