על הזיכרון על השיכחה

ברוח התקופה וימי הזכרון, אשר מדכדכים אותי ומעלים בי דמעות וכאב של ממש,
מצאתי את עצמי חושבת רבות על זכרון ושיכחה-
על הרצון לאחוז בזיכרון בכל דרך, אל מול הזמן, שבאכזריות,
מטשטש את העבר שהיה עד לא מכבר, כל כך ברור ומחודד.
unnamed (71)

http://nicoonmars.tumblr.com/

לא, זה לא יהיה פוסט פילוסופי, אבל בהחלט באמצעות הכתיבה אני שואלת או יותר נכון תוהה,
מהו הזיכרון- או יותר נכון, מהי השיכחה
הפרטית שלי, שלנו.
השיכחה והגעגוע, כנושא, הם עניין מורכב עבורי, זאת אומרת להודות בנוכחותם בתוך חיי,
ואני אסביר-
זוהר עוד אתנו, חי ונמצא, אבל בשל המחלה, הוא לא אותו זוהר,
זאת אומרת … אתם מבינים, נכון?
הוא אותו דבר בדיוק, אבל גם כל-כך שונה…
34507bd6-3c0e-4fea-af1d-b39340634d4a

https://www.flickr.com/photos/lovequotes

אחד הדברים אשר קשים לי במיוחד, זה העובדה שאני מתגעגעת אליו כל-כך, בעוד שהוא למעשה, כאן.
אם להיות כנה, מצב זה מציף אותי,  ברגשות-אשם, על כך שאני ״מעיזה״ להתאבל על משהו שעוד קיים.
להתאבל על זוהר שהיה לי ואיננו, על זוהר שעוד ממש יושב פה לצידי, כבול בכבלי ה-ALS.
לא מעט פעמים, אני מנסה לאמץ את מוחי ולהיזכר בזוהר של לפני המחלה:
בצורת הליכתו, בטון הדיבור שלו, במגע ידו, בליטוף אצבעותיו,
אני מאמצת כל תא רענן, אפילו מדמיינת  רגעים ספיציפיים, אבל לא תמיד מצליחה.
בהתחלה, זה נורא הלחיץ אותי, איך כל-כך מהר זכרוני מחק את הטוב שהיה לי, את רגעי החסד והבריאות?
אבל בהמשך מצאתי לכך תשובה שמרגיעה אותי (אגב,היא מרגיעה, גם אם היא לא בהכרח נכונה),
והתשובה מקורה בצורך שלי לשרוד את היומיום- להתמקד ב"כאן ובעכשיו״.
48841547-2b45-48ec-a3a1-30418ffc6b1d

http://www.inspirationde.com/

לעניות דעתי, באיזשהו אופן, כנראה לא במודע,
הפעלתי מנגנון שכחה על התקופה הבריאה של זוהר בכדי שאוכל להתמודד עם ההווה בצורה טובה ואפשרית.
זאת אומרת השכחה, למעשה מגנה עלי.
 
אם לא כך היה הדבר, הרי שבכל צעד ושעל שהייתי פוסעת, הייתי נזכרת במה שהיה לי ואבד,
במה שהיה לי, עד לא מכבר, אבל איננו עוד!!
החיים לצד מועקה וכאב כה גדול, יכלו להיות קשים וכואבים,
עד כדי כך שהייתי מתרסקת, מבלי להיות מסוגלת לאסוף את השברים.
זה כמובן לא ממש מדוייק, ובתיאוריה שיצרתי (כמו בכל תיאוריה טובה) יש גם מעט סדקים,
אשר באים לידי ביטוי בעיקר בלילות, בעיקר בחלומות.
או אז בלילות, זוהר בריא, או לפחות מתפקד, מדבר אלי ונוכח ממש כמו פעם,
וכאב הלב בבוקר שאחרי- יכול לדקור ולהימשך אפילו מספר ימים.
0bca6a05-e227-4a8d-a715-86f38370b27c

http://vi.sualize.us/

ממשיכה עוד לחשוב, כל הזמן רק חושבת…
על האובדן ועל מה שעוד קיים, על הפחד מהאובדן, ועל הרצון הכל-כך גדול לאחוז במה שיש.
במחלה הארורה הזו, בעיקר בשלבים המתקדמים שלה,
המוות אורב לנו, לא פעם.
הוא נוכח וקיים למרות שהוא מתעתע.
ההזוי שבעניין, שלמרות שכביכול אני אמורה להיות מוכנה אל הסוף,אל האובדן המוחלט,
אני רחוקה ממנו שנות אור.
unnamed

http://lovecollected.tumblr.com

אנשים בתמימותם, אומרים לי לא פעם,
״לפחות ניתן לכם זמן להיפרד״
אנשים בתמימותם, לא מבינים שאף פעם, אין מספיק זמן להתכונן ולהיפרד.
אני יודעת, יהיו כאלו שיגידו שעצם כך שאני כותבת את השורות האלו, זה אומר שאני כבר קצת מוכנה,
אבל למעשה יש פער גדול בין היכולת לחשוב רציונאלית, לבין הרגש והכאב להתמודד עם זה כשזה קורה.
במהלך חג הפסח עברנו אישפוז, שברגע אחד היה גם מדאיג ומלחיץ.
אני יכולה לומר לכם בוודאות אני עוד לא מוכנה להיפרד,
אני גם אף פעם, כנראה, לא אהיה מוכנה!!
 
unnamed (5)

http://armchairoxfordscholar.tumblr.com/

 

מה חשבתם או הרגשתם? חשוב לי לשמוע אתכם, חשוב לי עד מאוד!!

ואם בזכרון עסקיננו אולי יעניין אתכם גם הפוסט הזה  טעם החיים

רוצים לשמוע עוד??

הרצאות אופטימיות למרות הכל, כל הפרטים והתאריכים כאן

רוצים לקבל עדכונים על פוסטים חדשים?

תגובות פייסבוק

תגובות

9 מחשבות על “על הזיכרון על השיכחה

  1. אני כל-כך אוהבת אותך על הכנות. על החכמה שלך. על האומץ להגיד את האמת. מזדהה בכל עצם בגופי עם הגעגוע שלך לזוהר הבריא. יודעת שיש לך כל-כך למה להתגעגע… ןעכשיו – פשוט יום אחרי יום. בדרך שלך. בלי להתכונן. כשיגיע כבר תדעי איך. בינתיים חבקי אותו. בגללך הוא עדיין כאן.

  2. מעריכה מאוד את העומק והרצינות שלך לשים על השולחן נושאים מאוד מורכבים. התחושה שליוותה אותי בקריאת הפוסט( כל פוסט שלך אני קוראת בנשימה עמוקה אחת מבלי לעזוב את השורות והתמונות עד סיומו) היא האהבה שיש בינך לבין זוהר. אולי החיבור שעולה לי מספר ילדות שאהבתי כל כך: לאהוב עד מוות. מכירה? ספרה של דבורה עומר . קראתיו בגיל 12-13 על סיפור אהבתם של זוהרה ושמוליק. משהו באהבה שלך לזוהר כל כך מטלטל ומרגש . אם אפשר להגיד מה היא אהבה- היא לתחושתי מה שיש בינכם. זכות שלא כולם חווים במהלך חיים שלמים. ואולי זו גם חוסר האפשרות שלך להיפרד ממישהו שאת כל כך אוהבת.מחבקת אפילו שלא כל כך מכירה אותך ועדיין לא ניפגשנו . ראיתיך בכנס של יונית בתל אביב לפני כחודשיים ולא הספקתי לבוא ולחבק פיסית ולא רק וירטואלית . תמשיכי לכתוב. אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך.

  3. רותם הי, זו פעם ראשונה שאני כותבת לך למרות שעוקבת אחריך זה זמן רב. רציתי לומר לך שכל מה שכתבת הוא לא רק הגיוני אלא גם הכרחי. אכן מנגנון ה"שכחה" של זהר "הישן" מאפשר התמודדות לא רק עם ההווה אלא גם – לא נעים לי לומר זאת אבל זו האמת – עם האפשרות שקיצו יגיע. הדבר המופלא הוא – ולצערי גם לשם תגיעי – שלאחר הנורא מכל, מותו של זוהר, במהירות תשכח ממך תקופת המחלה וזוהר ה"ישן" ישוב לפקוד את זכרונותיך, חלומותיך ועוד. ובכך מצויה נחמה פעוטה. אני יכולה לספר לך זאת מנסיון. הורי היו בני זוג 57 שנים בדיוק ונשואים 56 שנים מתוכן. חיי נישואים סוערים ומלאי אהבת אמת, ויכוחים, הומור ומה לא. במהלך 30 השנה האחרונות לחייו, נשא אבי (ועמו כמובן אמי בכל מובן) על גבו מחלת סרטן כרונית שמדי פעם הרימה את ראשה הכעור בדמות מחלות סרטן-משנה קשות. בכל פעם ניצח אותה אבי וכמו עוף החול השתקם. עד שגופו (לא נפשו) לא יכול עוד. במיוחד בשנתיים שקדמו למותו התמודדו הורי יחד עם מצבו הבריאותי החמור (אם כי יש לציין שבמובנים רבים אבי חי גם בתוך המחלה. ממש חי. לא ליד החיים אלא בתוכם ואף סירב למות. אבל על כך בפעם אחרת). זו היתה תקופה קשה, כאובה ושורטת ועל כן כשאבי נפטר לבסוף (יום למחרת פורים, הוא יום פגישתם של הורי לראשונה…) אמי חשה הקלה לא מעטה (כמובן שיש גם הבדל בגיל, אבי בכל זאת חי חיים ארוכים יחסית והגשים רבים מחלומותיו הגשמיים והרוחניים (אם כי רצה להספיק עוד המון) וזאת בשונה כל כך מזוהר שהגשים הרבה אבל גילו הצעיר מונע ממנו מלהספיק עוד המון) ם כי עצב גדול שלא עוזב ולא יעזוב. ואז מספר חודשים מאוחר יותר החלו זכרונות אבי הבריא, הצעיר, החזק, לשוב אליה. אבי של תקופת המחלה, הכאוב, לעתים המדוכא, החבוש החלו להתפוגג. המפתיע היה שכשדברנו על כך התברר שכך זה אצל כולנו…אינני יודעת אם ה"מידע" הזה מועיל לך או מעציב אותך, אני גם מבינה אותך לגמרי – אין כל דרך "להתכונן" לאובדן הסופי והמוחלט אבל תנסי לסמוך על כך שהמוח והנפש שלנו הם מנגנונים מתוחכמים שבניגוד לגופנו נוטים לבגוד בנו פחות. ואת זאת את כבר יודעת…

  4. ותמי, השעה עכשיו מאוחרת, בחוץ שקט ואני סופסוף מגיעה לקרוא את מילותייך הצורבות והחודרות עמוק בעור ובלב, בכבוד שהיה לי חשוב להקדיש עבורן ועבור החוויה שבקריאת כל פוסט שלך ובפרט כל כך כנה, אמיתי, מטלטל ואמיץ. פיזיותרפיסט חכם אמר לי פעם שבתקופות שונות אנחנו משתקים בתוכנו שרירים וחלקים, כדי להתמודד עם אתגר מסוים הכרוך במאמץ וכאב גדול. לדבריו, זיכרון הגוף יעזור בזמן הנדרש ללמד את אותם שרירים לחזור לעצמם אבל אחרת, כשיתאים. מאז, מאמצת את הגישה הזו בחיים ובפרט כמטפלת. מאמינה שכל הזיכרונות החיים, המחוייכים, הפחות חולים, אלה של החיים לפני, בקול ובמגע, צרובים בך כמו טביעת האצבע של זהר שעל טבעתך, מחבקים אותך במעבר המטלטל בין שינה לערות ובהתמודדות היומיומית המורכבת של כולכם, שומרים עליך ויקבלו את מקומם כשיתאים, מבלי שישבור את הלב. מחכה כל כך לפגוש אותך עוד שבועיים בחיפה ומכינה איתי חיבוק גדול ומלטף. פורשת לחלום חלומות מיטיבים ואוהבת מאוד heart emoticon (סורי על החפירה לשעת לילה מאוחרת..).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *