געגוע, זיכרון,
הוא ״אירוע בלתי נשלט״
בלי הכנה מוקדמת, בלי הודעה זה פשוט מציף.
…
מאסטר שף, תוכנית הבישולים האולטימטיבית , שתמיד טבולה בסיפורים אישיים מרגשים עד דמעות,
מרתקת אותנו כמשפחה ובפרט את שירה שלי, ילדתי הבכורה,
שאהבתה לבישול ואפייה ניכרים כבר מגיל צעיר ביותר.
שבוע שעבר נושא התוכנית:״ בישול מנה לאדם שכבר אינו יכול לאכול אותה״
אובדן ועוד אובדן, המחלה הארורה
הזו נושאת בתוכה,
פרידה ועוד פרידה- ופעמים כל כך קשה לעכל וכבר אנחנו אל מול משבר חדש.
אני זוכרת שלזוהר החלו בעיות בליעה בגלל מחלת ה-ALS.
בתחילה, בסוף כל ארוחה הגיע שיעול טורדני, ואני ממש נחרדתי,
הרגשתי שהאדמה נשמטת תחתיי- הרי הכיוון ברור וידוע.
לאט לאט האוכל המוצק הפך לסמיך ונוזלי,
ניסיונותיי להיות יצירתית וליצור ארוחות משפחתיות לכולנו, הפכו למאתגרים מאוד,
אבל אני לא נכנעתי ובכל כוחי שמרתי על ארוחות משפחתיות .
צרפת שנת 1978, בת שלוש עם משפחתי בשליחות במרסיי אשר בצרפת.
משפחה קיבוצית, עם אמא שמעולם לא למדה לבשל והחלה יוצרת מטעמים זה עתה
לארוחת משפחתית.
כל שישי בערב, בארוחת השבת, יוצרים ונוצרים רגע משפחתי, רגע של משפחה ישראלית,יהודית בצרפת.
(אגב, כשבגרתי דיברתי איתה על-כך והיא סיפרה לי שהאוכל וארוחת השבת היו ממש עניין מהותי עבורה,
דווקא בשל העובדה שחיינו בארץ זרה. היה לה חשוב לייחד את השבת ולתת לנו את תחושת היהדות-ישראליות)
וכשבגרתי וכבר עברתי לגור עם זוהר,
למדתי ואהבתי לבשל.
ברגעי הומור זוהר צחק עלי שאני מתמחה בעיקר בסלט חסה, אבל אני ידעתי שהוא אוהב את האוכל שלי,
הרבה מעבר לחסה.
והמשפחה גדלה ועברנו לחיות בבסיסים נידחים,
ואני הרגשתי עוד יותר שהבית שלנו, הוא הבית,
והאוכל שאבשל ,זה האוכל שיהיה,
וזוהר אהב לאכול והרבה!!!!!
ואני שמחתי ביכולת שלי ליצור בית, לארח, לדאוג שתמיד תיהיה אוירה חמה ואוהבת.
והמחלה לקחה הכל-
גם את היכולת של זוהר לבלוע ולאכול,
ואני נשארתי עם רצון עז- לבשל לו, להעניק לו ולא היה כבר למי.
עברו כבר יותר משנתיים,
נושא האוכל הפך בחיי לאישיו מרכזי
( לבשל לא לבשל, לרצות להרזות ולא להצליח, לחטוף משהו על הדרך ואז לכעוס על עצמי)
ואז באה התכנית הזו- כן, ככה בלי כל התרעה (כמו שכבר אמרתי קודם)
והפילה לי אסימון גדול וכואב:
כשזוהר הפסיק לאכול גם בי משהו פסק- התשוקה לבישול, לאפייה לריח המתפשט בבית..
מתוך הידיעה והרצון ליצור רגעים משפחתיים,
אני מקפידה על ארוחות שבת לילדיי,
עם משפחה, חברים ואוכל טעים-
אבל כשזוהר הפסיק לאכול, גם בי משהו פסק, משהו שלא ישוב עוד!!
רותם יקרה ..
מרגש , מקסים ..
תחזרי למטבח עם שירה – חיבור אחר …
בדיוק היום הכנתי ממתק ברזילאי לאירוע משפחתי (אמא שלי היתה מכינה והיום כבר פחות )
אז .. הכנתי עם הבן הגדול .. אין על טעמי הילדות …
זה באמת מה שקורה כל שישי אני איתה במטבח. חבוק ענקי
עוקבת אחרייך, מתרגשת ושולחת לך חיבוק חם!