פעם בשנה אנחנו נוסעים לנופש משפחתי. זאת אומרת, פעם בשנה אנחנו אורזים את כל הבית, אבל ממש את כולו, ויוצאים למבצע צבאי. אני מאמינה גדולה, ביצירת זיכרונות עבור ילדי, ביצירת רגעי משפחה משותפים שינצרו להם גם בבגרותם, ויעלו בהם חיוך ואולי גם ערגה אל ילדותם. אני חושבת שבסופו של יום,

מסיימת חצי שנה של מפגשים איתכם, חצי שנה מאז שהחלטתי שאני קופצת למים ונפגשת איתכם, איתי ועם המחלה, פנים אל פנים. מסיימת ממש בימים אלו תקופה משמעותית ולוקחת לי דקה מחשבה ( או יותר נכון 31 יום של אוגוסט) של עיבוד נתונים: מה היה לי?? מה נתתי לכם?? מה פגשתי

שעת ערב מוצאי שבת אמצע אוגוסט, בגן השעשועים במושב שלנו, אחרוני הילדים והוריהם מתחילים להתפזר לבתיהם, אוירה של חופש וקיץ באויר, מחדדת אצלי מחשבות וכאב. מה ביני לבין חופש? מה ביני לבין תחושת שחרור והנאה?? מאז שזוהר חלה ומגבלותיו גברו, תקופה זו  של השנה קשה לי מאוד. הלוח ברשתות החברתיות מלא

וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לצפות בעולם, להתבונן?? לראות את כל הדקויות ללא יכולת להגיב. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לשמוע שיחות הרות גורל, נושאים הבוערים בדמך, ולא להיות מסוגל לדבר. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לראות את ילדיך מספרים חוויות,  גדלים למולך, כמהים לתגובה והיא איננה. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? הרי אנחנו יצורים אנושיים שזקוקים לתקשורת, שזקוקים להדהוד. שלא יכולים ללא מילים וקול. וחשבתי עליך,  וחשבתי על העולם האכזר שלנו, וחשבתי איך אפשר לשאת בגוף שלך,  בגוף שלי,  בגוף של ילדנו, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה בדידות. וחשבתי על האדם שמדבר ללא משים, שמוציא מילים מפיו, כאילו זה ברור מאליו. חשבתי, על היכולת שלי להודות ולכאוב בו זמנית, להודות על מה שיש ומה שקיים, אל מול כאב הקללה הקשה של חיי. הרי כך זה בטבע, עד שלא נגזל ממך משהו,  אינך יודע עד כמה הוא יקר. וחלמתי אותך,  בחלומות אתה תמיד חי ומדבר אלי,  מדבר אלי,  את כל השתיקה שבנינו כבר שלוש שנים. מדבר אלי עם הטון המרגיע, המילים המחבקות, והסגנון שהיה כל–כך שלך. וחלמתי אותך,  כי אמרו לי פעם, שחלומות, בסוף מתגשמים . אשמח לכל תגובה, לכל מילה, לכל דיבור.

עד שחלית לא ידעתי שיש לי יכולת כתיבה והבעה טובה. עד שחלית, לא ידעתי שקיימת בי יצירתיות כמו מעיין נובע. עד שחלית, לא ידעתי שאוכל לסייע בש״ב לילדינו (בעיקר בחשבון) מבלי לאבד את דעתי. עד שחלית, לא שערתי שאנהג ברחבי הארץ, בלי בעיה. עד שחלית, לא תארתי לעצמי שאוכל לנהל

פעם, שהייתי קטנה היה בקבוץ מושג שנקרא “נופש גלגלים”. בחודשים יולי אוגוסט על לוח המודעות בחדר האוכל, היתה נתלת טבלה, וכל משפחה היתה נרשמת, למספר ימים, בכדי לקבל רכב (שהיה אז מצרך נדיר) איתו תוכל לנסוע ברחבי הארץ. מאז שילדינו הפכו להיות דמויות שעומדות על דעתן, או לפחות כאלו עם רצונות שנשמעים

לפעמים, נראה לי שכבר יודעים עלי הכל, אני חושפת ומדברת על השמחות והמכאובים שלי, משתפת אתכם בחויות היומיום ובשגרת חיי. לפעמים, המציאות הירטואלית מעט מבלבלת, כאילו מכירים ממש אחד את השני, מבלי שאפילו התראנו פנים אל פנים. לכן, החלטתי לכתוב פוסט קצר ומעלה חיוך, האתגר הזה היה מורכב ומשעשע עבורי,