
התקווה
נפשו של אדם מונעת מתקווה. ברגעי הקושי והמשבר התקווה נותנת את הכוח לצלוח קשיים ומשברים. היא הרוח במפרשים, גם כשהים הסוער והקברניט מבוהל. היא סוללת דרך אל המחר, אל יום בהיר יותר. וכשאדם מביט אל חייו נכוחה? וכשאדם יודע שאין תקווה במערכה שבה הוא לוחם, איך יחיה? איך ימצא כוחות

לבד
בסוף היום את לבד. גם אם את מוקפת באנשים מחבקים ואוהבים, בחברים טובים ובשותפים שאינם עוזבים – בסוף היום את לבד. החיים הם שלך, הכאב הוא שלך, האובדן הוא שלך. בסוף היום את לבד. בלילות נטולי השינה, בבוקר שאחרי, נטולת כוחות, במקלחת, כשהמים שוטפים את גופך והדמעות זולגות, בחלומות שאינם

משבר וילדים, איך עושים את זה?
״ומה עם הילדים?״ בואו נדבר באופן פרקטי: איך עוברים תקופת משבר אקוטית? אחרי 12 ימי אשפוז, ימים ולילות שכללו רגעי דאגה, הפרת שגרה והיעדרויות ממושכות שלי, המבוגר הבטוח והיציב, מהבית. אחרי 12 יום של רגעי דאגה, הפרת שגרה, בית מלא דמויות שונות, עבור הילדים. קבלו כמה טיפים, והלוואי שלעולם לא

פעם
פעם הייתה בי תמימות. לא ידעתי אז, אבל הייתה בי תמימות. פעם הייתה בי שמחת אמת. לא ידעתי זאת, אבל הייתה בי שמחת אמת. פעם הייתה בי פסימיות. לא ידעתי זאת, אבל הייתה בי פסימיות. פעם היה בי ייאוש. לא ידעתי זאת, אבל לא הייתי מיואשת.

6 שנים
לפעמים, אני חושבת לעצמי איך היינו נראים עכשיו- בלי ה-6 שנים. זאת אומרת, איך היינו נראים אם היינו עוברים עכשיו 6 שנים רגילות, בלי מחלה ובלי כל תופעות הלוואי שלה- אני אישה בת 40 ו- 3/4 ואתה ממש בן 44. על מה, למשל, היינו צוחקים? האם היית ממשיך לקרוא לי רותק׳ה

על הזיכרון ועל השיכחה
ברוח התקופה וימי הזכרון, אשר מדכדכים אותי ומעלים בי דמעות וכאב של ממש, מצאתי את עצמי חושבת רבות על זכרון ושיכחה- על הרצון לאחוז בזיכרון בכל דרך, אל מול הזמן, שבאכזריות, מטשטש את העבר שהיה עד לא מכבר, כל כך ברור ומחודד. לא, זה לא יהיה פוסט פילוסופי, אבל בהחלט

עדית לא עידית
את עדית הכרתי בקורס הצילום של מאיה חבקין, ממש לפני שנתיים. עדית היא מהסוג של בני האדם שמשרה רוגע ואהבה. כבר מההתחלה היא מצאה חן בעייני, אבל לא מיד נהיינו חברות טובות. עדית, היא מתנה שקיבלתי ממאיה חבקין (עליה יש פוסט לי קשר). שתינו נרשמנו לקורס צילום למעצבות אצלה. די

בראשית היו שמיים
פעם בשנה אנחנו נוסעים לנופש משפחתי. זאת אומרת, פעם בשנה אנחנו אורזים את כל הבית, אבל ממש את כולו, ויוצאים למבצע צבאי. אני מאמינה גדולה, ביצירת זיכרונות עבור ילדי, ביצירת רגעי משפחה משותפים שינצרו להם גם בבגרותם, ויעלו בהם חיוך ואולי גם ערגה אל ילדותם. אני חושבת שבסופו של יום,

אופטימיות למרות הכל- סיכום ביניים
מסיימת חצי שנה של מפגשים איתכם, חצי שנה מאז שהחלטתי שאני קופצת למים ונפגשת איתכם, איתי ועם המחלה, פנים אל פנים. מסיימת ממש בימים אלו תקופה משמעותית ולוקחת לי דקה מחשבה ( או יותר נכון 31 יום של אוגוסט) של עיבוד נתונים: מה היה לי?? מה נתתי לכם?? מה פגשתי

עניין של בחירה
שעת ערב מוצאי שבת אמצע אוגוסט, בגן השעשועים במושב שלנו, אחרוני הילדים והוריהם מתחילים להתפזר לבתיהם, אוירה של חופש וקיץ באויר, מחדדת אצלי מחשבות וכאב. מה ביני לבין חופש? מה ביני לבין תחושת שחרור והנאה?? מאז שזוהר חלה ומגבלותיו גברו, תקופה זו של השנה קשה לי מאוד. הלוח ברשתות החברתיות מלא

11 מתנות לכל אירוח ולכל כיס
כן, הם שוב באים אלינו החגים… שוב מתארחים ושוב מארחים, ולא נעים “לבוא בידיים ריקות”. אז הפעם החלטתי להביא לכם ברעיונות, עם 11 מתנות (כי 10 זה תמיד לא מספיק ) מבית למגירה לכל גיל, לכל כיס ולכל אירוע. מבטיחה שדבר אחד המתנה שלכם תיהיה: מקורית!! אז קדימה מתנות לשנה טובה

איך זה לשתוק?
וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לצפות בעולם, להתבונן?? לראות את כל הדקויות ללא יכולת להגיב. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לשמוע שיחות הרות גורל, נושאים הבוערים בדמך, ולא להיות מסוגל לדבר. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? לראות את ילדיך מספרים חוויות, גדלים למולך, כמהים לתגובה והיא איננה. וחשבתי עליך, איך זה לשתוק? הרי אנחנו יצורים אנושיים שזקוקים לתקשורת, שזקוקים להדהוד. שלא יכולים ללא מילים וקול. וחשבתי עליך, וחשבתי על העולם האכזר שלנו, וחשבתי איך אפשר לשאת בגוף שלך, בגוף שלי, בגוף של ילדנו, כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה בדידות. וחשבתי על האדם שמדבר ללא משים, שמוציא מילים מפיו, כאילו זה ברור מאליו. חשבתי, על היכולת שלי להודות ולכאוב בו זמנית, להודות על מה שיש ומה שקיים, אל מול כאב הקללה הקשה של חיי. הרי כך זה בטבע, עד שלא נגזל ממך משהו, אינך יודע עד כמה הוא יקר. וחלמתי אותך, בחלומות אתה תמיד חי ומדבר אלי, מדבר אלי, את כל השתיקה שבנינו כבר שלוש שנים. מדבר אלי עם הטון המרגיע, המילים המחבקות, והסגנון שהיה כל–כך שלך. וחלמתי אותך, כי אמרו לי פעם, שחלומות, בסוף מתגשמים . אשמח לכל תגובה, לכל מילה, לכל דיבור.

3 שנים של ביחד
3 שנים שאני ו”למגירה ביחד (תודו שזה הרבה למערכת יחסים). מה שהתחיל כתחביב בדמות “העברת זמן” ו”שומר שפיות”, ניהיה לעסק. אני זוכרת שבתקופה חשוכה בעברי, בה הייתי מנויה על עיתון לאישה, היה מדור קבוע של נשים שעשו שינוי אישי- מקצועי בחייהן. תמיד הייתי מביטה בנשים אלו בקנאה, ושואלת את עצמי

דברים שלא ידעתי
עד שחלית לא ידעתי שיש לי יכולת כתיבה והבעה טובה. עד שחלית, לא ידעתי שקיימת בי יצירתיות כמו מעיין נובע. עד שחלית, לא ידעתי שאוכל לסייע בש״ב לילדינו (בעיקר בחשבון) מבלי לאבד את דעתי. עד שחלית, לא שערתי שאנהג ברחבי הארץ, בלי בעיה. עד שחלית, לא תארתי לעצמי שאוכל לנהל

“נופש גלגלים”
פעם, שהייתי קטנה היה בקבוץ מושג שנקרא “נופש גלגלים”. בחודשים יולי אוגוסט על לוח המודעות בחדר האוכל, היתה נתלת טבלה, וכל משפחה היתה נרשמת, למספר ימים, בכדי לקבל רכב (שהיה אז מצרך נדיר) איתו תוכל לנסוע ברחבי הארץ. מאז שילדינו הפכו להיות דמויות שעומדות על דעתן, או לפחות כאלו עם רצונות שנשמעים

11 דברים שלא יודעים עלי
לפעמים, נראה לי שכבר יודעים עלי הכל, אני חושפת ומדברת על השמחות והמכאובים שלי, משתפת אתכם בחויות היומיום ובשגרת חיי. לפעמים, המציאות הירטואלית מעט מבלבלת, כאילו מכירים ממש אחד את השני, מבלי שאפילו התראנו פנים אל פנים. לכן, החלטתי לכתוב פוסט קצר ומעלה חיוך, האתגר הזה היה מורכב ומשעשע עבורי,

ההורים שלו
לפני 17 שנים נכנסתי לחייהם, בת הזוג של בנם. הייתי החברה הראשונה שזוהר בחר להכיר להם. כמו בכל מערכת יחסים, למדנו להכיר זו את זה. אט-אט גילינו שיש לנו לא מעט במשותף – קיבוץ, השומר הצעיר, תפיסת עולם. וגם לא מעט שונוּת, בכל זאת… די מהר נראָה שהם מרוצים מהשידוך, או

הי דרומה לרמון
זה היה רק עניין של זמן, ידעתי זאת, עד שאחזור לבית שהיה שלנו, במשך שנתיים- שיכון משפחות של בסיס חיל האויר רמון. השנתיים בהן גרנו ברמון היו, בוודאות, השנים הקשות בחיינו… אלו היו השנים בהם אחרי האבחון ( והניסיון להאמין שאולי זו היתה טעות) חטפנו את הכאפה שאכן אנחנו בסרט

“מגירת הלב” לבני מצווה
בתור בת קיבוץ, שנת המצווה היתה שנה מלאת חוויות ואתגרים, כאשר שיאה היה בחגיגה ענקית על הדשא הגדול מול חדר האוכל והצגה עליה עבדנו במשך חודשים ארוכים. בשנה שעברה, זכיתי ( אני והמגירות שלי) לערוך עם ילדי המצווה של הקבוץ שלי (גן-שמואל כמובן), את פרוייקט סיום וסיכום שנת בר המצווה, אשר

מחשב מסלול מחדש
נוהגת ברכב, כבר שעת אחר- צהריים, הילדה מאחור, נאספה זה עתה מטיפול (עוד אחד מיני רבים), מרחוק כבר מבחינה בהאטה- תאונת דרכים. ככל שמתקרבת אל הזירה, רואה שני רכבים שהתנגשו, אין פצועים קשה, אמבולנס במקום, משטרה, אישה מבוהלת, המעגל חסום לבאי הנתיב הנגדי. אני ממשיכה, נוסעת בכביש, בדרך לאסוף את שאר

סודות להכנת מגירת תכשיטים -DIY
כבר הרבה זמן שאני מתכננת אבל משום מה זה לא יוצא, אולי כי לחיים יש דינמיקה ואינטנסיביות שאני בקושי מצליחה להתמיד ביעדים ובתוכניות, אולי, כי בשביל פוסט כזה אני צריכה לצלם ב-live מה שהופך את הכל למורכב יותר, בכל אופן, הנה זה קורה עכשיו!! ממש, ממש הרגע. סודות מאחורי הקלעים

פיצול אישיות
לפעמים אני חושבת והאמת, שלפעמים אני בטוחה, שבשביל לחיות ולשרוד את מחלת ה- ALS, חייבים לסבול מפיצול אישיות. לא, לא אותו פיצול אישיות אשר מאובחן על-ידי טובי הפסיכאטרים, לא באופן המעשי, באופן הנראה לעין, אלא במוחי, בתוך תוכי. אחרי שש שנים של הישרדות יום יומית, הגעתי למסקנה: יש לי

כוחה של הסביבה
את הפוסט הזה תכננתי לכתוב כבר מזמן. זאת אומרת, יש לי איזה רצון לומר כמה מילים לאנשים שמסביבי, אבל התקשתי להגדיר איך אני רוצה לומר זאת, ובאיזו דרך לכתוב… אז אחרי ש”התגלגלתי” עם זה, והבנתי שאני לא מצליחה להתמקד, החלטתי שאני פשוט כותבת- וכולי תקווה, שבעזרת המקלדת, יבואו גם המילים.

לא לבד בברלין- טיפים לחופשה בברלין
רק לפנות בוקר שבתי ממנה, המזוודות עוד חצי ארוזות (המתנות כמובן כבר חולקו, בשעה 6:00 בבוקר), אבל לפני שהשגרה תטרוף את הכל, החלטתי שאני יושבת וכותבת. הקדמה- פעם בשנה אני עוזבת את הכל (וזה אומר הכל) למספר ימים, האמת, שזו בדיוק פעם שנייה, אבל זה דווקא, מנהג חביב, אז אני כבר

Then we take berlin- חופשה לבדי למרות ה-ALS
בעוד שבוע וחצי זה קורה- אני טסה לחופשה של 5 ימים בברלין. על פניו, אחלה של דבר.. לקחת ” פסק -זמן” מהחיים המטורפים והמוטרפים שלי, מי, אם לא אני, זקוקה כל-כך להפוגה. אני יודעת שאני צריכה את זה, ממש כמו אויר לנשימה, אני גם יודעת כבר להגיד לעצמי שאין ראויה

נוכח נפקד- על אובדן התקשורת המילולית במחלת ה-ALS
הוא פה ממש לצידי, אני יכולה לראות אותו, להרגיש אותו, את חום גופו. הוא נוכח נפקד. הוא איתי, מרגיש, חושב, יש לו דעה, יש לו בודאי מה לומר, אבל הוא נפקד. נפקד בגופו הבוגד. ידעתי שנגיע לשם, זה הרי ההלם בבשורת המחלה, ידעתי שזה ייכאב, אבל לא ידעתי עד כמה

זו עדשת המצלמה- קורס צילום למעצבות אצל מאיה חבקין
תמיד חלמתי לדעת לצלם. יש משהו קסום בעייני, ביכולת האדם לתרגם את העולם באמצעות מצלמה. אצלנו, במשפחתי הגרעינית, אימי אמונה על הצילום, לאורך כל חיי, בכל אירוע (משולי ועד משמעותי) היא חמושה במצלמה. מנדנדת לרוב, לא מרפה, ״ולוקחת״ עוד זוית ועוד זוית. בשנים האחרונות, היא מרבה לשכוח את המצלמה בביתה

ובחרת- על הבחירה להתחבר למכונת הנשמה במחלת ה-ALS
נוגעת בה, בזהירות, הבטן מתהפכת, ובחילה דקה משתלטת עלי, כן, ככה זה- התגובה היא ממש גופנית, בכל פעם שחוזרת, רק בקצה המחשבה, אל אותה התקופה. אבל אני ממשיכה, נוגעת בה, ומשתפת, פותחת מעט, הפצע עוד כואב, הוא כנראה ימשיך להיות כזה, עוד שנים רבותֱֱ! שבת בערב, אפריל 2013, מחר הרגע לו חיכינו כל-כך, טיסה

אמא
אני משכיבה אותה, כבר מאוחר עוד מעט עשר בלילה, היא רק בכיתה ה’, ללא ספק זמן לישון, מחר יום לימודים, והיא מבקשת שאשכב לידה. “בואי אמא אני עושה לך מקום”. המיטה שלה קטנה לשתינו, אני שוכבת על הצד, והיא מחבקת אותי “כפיות”… ולפתע אני מבינה, בהבזק של שניה, שהיא מחבקת

רוית, רוית רוד
את השם רוית רוד ראיתי על הפיד מרצד לא פעם, כאשר התחלתי להיכנס לכל “עולם העיצוב”. מבלי שהכרנו, יש ברוית משהו נעים ונגיש. תמונות הבתים והפוסטים שהיא מעלה, תמיד רכים ומזמינים, ממש כמוה. ואז הגיע ממנה הטלפון (או אולי הסמס ),ואני כל-כך התרגשתי כי זו רוית הידועה מהפייסבוק. והיא הזמינה עבור לקוחה

“ביקשתי את שאהבה את נפשי”- על אהבה וזוגיות בצל ה-ALS
עוד רגע יחול יום הנישואין ה-11 שלנו. 15 שנות זוגיות, 11 שנות משפחה. אהבה אחת ענקית ששינתה את פניה בסטייה חדה וכואבת. תמיד שנאתי את הסתיו, יש משהו עצוב בתקופה הזו של השנה, הימים מתקצרים, מחשיך מוקדם והצינה חודרת גם ללב. תמיד שנאתי את הסתיו, עד שהכרתי אותך, ערב לפני

ברכת יומלדת לשירה ויובל
את הברכה הזו פירסמתי בפייסבוק שנה שעברה, ביום ההולדת של שירה ויובל. שתיהן נולדו באותו תאריך, ה-28/9 בהפרש של 3 שנים (שירה ב2005 ויובל ב-2008) הבדיחה המשפחתית שלנו אומרת שאצלנו בבית הכל היה מאוד מתוכנן, אפילו תאריכי הלידה- עד שהגיע ה-ALS. כשחשבתי מה לכתוב השנה, ראיתי שאין ברכה מדויקת ונכונה

התקף חרדה
הפוסט הזה הוא פוסט אישי (לא שקודמיו היו על איכות הסביבה ומצב כדור הארץ), אבל הפוסט הזה נוגע בנימים החשופים, בתופעות הלוואי של חיי. אמנם כבר יש בנינו הכרות, (מן קשר חד צדדי כזה, שבעיקר אני מדברת), אבל הפוסט הפעם ,מרגיש לי חשוף. ולמרות זאת החלטתי, באומץ, בישירות או אולי

חלומות מתגשמים- סדנת יצירת מגירת חזון
“כשאני שוכב לי וישן לי ככה, בעיינים עצומות, אז אני נזהר, תמיד אני נזהר לא לחלום את כל החלומות. אז יש לי חלומות שלא חלמתי, כאלו שנתנו לי מתנה. לשמור מכל משמר, כמו אוצר יקר, ולחלום אולי בעוד שנה”. (מתוך שירה של לאה נאור) זה ידוע וממש לא סוד שפעם,

חלומות של אחרים- חופשה משפחתית ומחלת ה-ALS
סוף החופש הגדול. הנופשים המשפחתיים בארץ ובעולם הסתיימו, ואני אוטוטו בדרך לנופש בנות באילת, (עם בנותיי ועם חברה טובה ובנותיה) מעיזה לשתף אתכם שעברתי תקופה לא קלה. כן, במחלה ה-ALS הקשה הזו יש כבר שיגרה, אמנם עצובה וכואבת אבל יש שגרה. לפעמים, יש תקופות טובות יותר, אך לפעמים יש תקופות

כוכב שביט
אני לא מעונדות התכשיטים, אפילו חורים לעגילים מעולם לא עשיתי. גם בן זוגי (שיחייה) קלט את הענין ואפילו טבעת אירוסין לא רכש (ואגב גם עד היום לא הציע נישואין) לעומת זאת, אני מקפידה להיות מעודכנת על קולקציות מעניינות ולסמן דברים שארכוש לכבוד איזו יומלדת עגול, לידות שהיו וכיוצב. כך שאם

טעם החיים- על אובדן היכולת לאכול במחלת ה-ALS
געגוע, זיכרון, הוא ״אירוע בלתי נשלט״ בלי הכנה מוקדמת, בלי הודעה זה פשוט מציף. … מאסטר שף, תוכנית הבישולים האולטימטיבית , שתמיד טבולה בסיפורים אישיים מרגשים עד דמעות, מרתקת אותנו כמשפחה ובפרט את שירה שלי, ילדתי הבכורה, שאהבתה לבישול ואפייה ניכרים כבר מגיל צעיר ביותר. שבוע שעבר נושא התוכנית:״ בישול מנה

חברה
לפעמים אני חושבת לעצמי מה הייתי עושה במציאות הזאת בלעדיה. היא שם, היא בכל המסע הארוך והכואב הזה, תמיד לצידי, תמיד בשבילי, בכל שעה, בכל דקה, חברה. 7 שנים קודם, בסיס חיל אויר נידח בדרום, אני כאשת המפקד של בעלה, והיא אמא צעירה, שקטה וילדונת, חמודה מאוד( זה כבר היה

ומה עם הילדים חלק ב’- התמודדות ילדים עם מחלת ה-ALS
הבלוג שלי מספר סיפור אישי, שלי, של משפחתי.. ובכל זאת , חשוב לי, לא פעם ,להביא זוויות ראייה נוספות, “שיישפכו אור” וייתנו מידע לקוראים. בפוסט הקודם שדיבר על התמודדות ילדיי עם המחלה, הרגשתי צורך לתת ערך נוסף של נקודת מבט מקצועית טיפולית ואולי גם טיפים להתמודדות. את מיה, הכרתי בתואר הראשון

ומה עם הילדים? (חלק א)- התמודדות ילדים עם מחלת ה-ALS
פעמים רבות, אפילו בשיחת חולין, עם אנשים שההכרות בינינו אינה עמוקה, נשאלת השאלה ומה עם הילדים? איך הם מתמודדים עם מחלת ה-ALS? אז בכמה מילים אומר : שהם מתמודדים כמו שכולנו מתמודדים, לפעמים קשה, לפעמים קשה מאוד, אבל הם מתמודדים!!! אני משתדלת מאוד ושמה לי תזכורות רבות לכך, שלמרות כל

קיץ – מוזה, “ילדות נשכחת” ויצירה
מוזה- אני ילדה של קיץ. נולדתי ממש כשהקיץ כבר נוכח ומזיע והימים ארוכים ומלאי אור. אני ילדה של קיץ, ילדה של ים, ואבטיחים, ילדה של בגדים קצרים ורגלים יחפות. ילדת קיבוץ. קיץ הוא זמן של חופש (בעיקר לצעירים שבמשפחה), של זמן פנוי עד אין קץ, של הורים עייפים אל מול השכבות

מוכרחים להיות שמייח- על הבחירה להמשיך בחיים למרות מחלת ה-ALS
אולי זה רוח חגיגות ה-40 שמנשבת וגורמת לי להרהורים, אולי זה ריח הקיץ שמעלה בי זיכרונות באופן בלתי נשלט, אבל הלב שלי עצוב בימים האחרונים. האמת, שהלב שלי עצוב כבר 5 שנים, הגוף והראש מנסים להמשיך, ולפעמים זה גם קצת מרטיט את הלב, אבל בעיקרון, ביום יום, הלב שלי עצוב!!!

תפתח חלון
חלון- “פתח בקיר, במבנה או בחלל סגור מילים נרדפות למילה חלון: אֶשְׁנָב, צֹהַר”. כמו המגירות גם החלונות שבו את ליבי. מסתבר שלחלונות ישנים, יש המון שימושים מקוריים ויפים. אני באופן אישי, לא פעם יוצרת אתם ועדיין יש לי כמה חלומות (וערמת חלונות ) שטרם הגיעו למימוש. בפוסט הזה תראו המון חלונות, ששינו ייעודם והפכו

ז”כ (כי בצבא הכל בראשי תיבות)
את זוהר הכרתי כאיש צבא. אמנם בתקופה הסטודנטיאלית שלו, אבל גם הלימודים היו כחלק מהסדר של תוכנית שירות. שאני חושבת על זה לעומק, אני יכולה לומר בוודאות שהכרנו בגלל הצבא. חברים שלו מהצבא, שהיו מהקיבוץ שלי הכירו בנינו. כששאלו אותי אם אני רוצה להכיר מישהו, אמרו לי שהוא איש צבא,קוראים

ואיך בכלל הגעתי לזה? או בשביל מה זה טוב “שיתוף המונים”?
מערכה ראשונה: לפני 3 שנים. אמא מקסימה ומוכשרת, “תופסת אותי” בגן של ה”סנדוויץ’ ” ומנסה לשכנע אותי לכתוב בלוג אישי על התמודדות חיינו (משפחה בצל מחלת ה-ALS). אני מסתכלת במבט תמוהה, מתקשה להבין מה הקשר בין הסיפור האישי שלי לבין רוב מדינת ישראל. בנחמדות, אך באסרטיביות, סירבתי. מערכה שנייה: כותבת פוסט

קיר תמונות בייתי
אביב, זה זמן טוב ליצירה, להתחדשות. כל חג שמתקרב מעורר בי את הרצון לחדש חלק בבית, לתת לו מגע ייחודי, אשר מתאים לי- “לכאן ועכשיו”. כזו אני, אחת שדי מהר נמאס לה מחפצים וכל הזמן מחפשת להתחדש ולעצב. לפעמים זה בטפט לקיר, לפעמים זה באמצעות מספר פריטים עיצוביים חדשים, ולפעמים